המשתה הוא אחד מהדיאלוגים של סוקרטס, שנכתבו על-ידי אפלטון, תלמידו. הדיאלוג מתרחש בביתו של אחד מחבריו של סוקרטס, אגאתון, שהוא במקצועו מחזאי אשר זכה בפרס על המחזה הטוב ביותר באתונה. בשל הזכייה מזמין אגאתון את כל חבריו למשתה על-מנת לשמוח בשמחתו. החברים, חמישה במספר, מגיעים לאגאתון ובמהלך המשתה מציעים הצעה לקיום תחרות נאומים אודות טיב ה-"ארוס". החברים נענים להצעה. שני הנאומים המרכזיים, שרוב ההתייחסות מכוונת אליהם, הם הנאומים של אסיטופאנס וסוקרטס.

נאום אריסטופאנס

אריסטופאנס טוען כי הבנת האהבה (הארוס) קשורה בהבנת החיים שלנו, ולכן הוא פונה לעסוק בהבהרת טיב החיים. לפי אריסטופאנס החיים האנושיים הם חיים פגומים בהם יש אלמנט מתמיד של חוסר חיבור בין אנשים, אשר בא לידי ביטוי בהשתוקקות הדדית האחד לשני - הן הגופנית והן הרגשית. לפי סיפורו של אריסטופאנס היו בעבר בני האדם דמויות כדוריות, אשר להן 4 רגליים, 4 ידיים, שני ראשים, 4 עיניים וכדו��ה - כלומר: שני אנשים מחוברים, אשר היו בעלי עוצמה כפולה וכוח תבוני רב. בשל חטא הגאווה והעוצמה הרבה הפריד אותם זאוס לשני אנשים נפרדים, וכך נוצרו יצורים הדומים יותר לבני האדם. מן הראוי להזכיר שרבייה של אותם יצורים כדוריים קדומים הייתה שונה מזאת שיש היום - רבייה הדומה לזו של צמחים. שני היצורים התגעגעו זה לזה וכשמצאו האחד את השני עסקו בפעילות האהבה עד שזנחו כל פעולה אחרת, כולל ההזנה עד שמתו. - זאת הייתה השתוקקות שלא אפשרה לעולם כלל להתקיים, אשר הביאה את השניים למצב של תשוקה ומוות. בשלב מאוחר יותר זאוס הביא את המיניות לשני החצאים, וכך נוצרה תשוקה מינית שמגיעה לשובע בשלב מסויים, ומאפשרת לקיים את שלבי החיים אחריה. אריסטופאנס חוזר ומדגיש כי שני החצאים רוצים להיות יחד, אך הם אינם יודעים מדוע הם אינם יודעים מה הם צריכים כדי להשלים את החסר. אסיטופאנס מדגיש כי זהו לא רק מין. ההשתוקקות הזאת למשהו בלתי ידוע, לאותו ארוס עילאי, היא דבר הטבוע כנו מימי קדם. ההשתוקקות הזאת היא היא הרצון שלנו לחזור לאחדות שקיימנו לפני ההפרדות - הארוס כהשתוקקות לשלמות.

נאום סוקרטס

האלנכוס על אגאתון

האלנכוס הוא מתודה סוקראטית להוכיח את טעות בן-שיחו של סוקראטס. את השיטה הזאת מפעיל סוקראטס על אגאתון, מארחו. טרם נאומו אמר אגאתון כי ארוס הוא האל היפה ביותר מכל האלים והמושלם מביניהם. - סוקרטס לא מסכים עם אמירה זו. סוקרטס טוען כי כשמדברים על ארוס מדברים על יחסיות בין שני דברים. ארוס הוא מטבעו אהבה של משהו. כשמשהו אוהב מישהו אחר הוא משתוקק אליו, ולכן ארוס הוא סוג מסויים של השתוקקות. השתוקקות מכוונת למה שחסר למשתוקק. אהבה מכוונת לדברים יפיפ. מכאן היא המסקנה שהארוס (האל) חסר יופי, היות שהוא משתוקק לדברים יפים, וגם חסר אותם. אזי כיצד הוא יהיה התגלמות היופי, אך גם יהיה חסר אותם ?!? - נראה שיש בדברי אגאתון סתירה.

הצגת הדיאלוג עם דיוטימה

דיוטימה הינה דמות מיתולוגית שעד היום יש ויכוח אקדמי - פילוסופי והיסטורי - לגבי קיומה. דיוטימה מתארת כי ארוס הוא המאחד בין העולם האלוהי לעולם המציאותי, וכי תפקידו לקשר בין עולם המציאות לעולם האדאות. תפקידו של ארוס בעולם הוא להביא אושר, אשר מתקשר בקשר ישיר לאהבה. לפי דיוטימה כשיהיה לנו טוב, אזי הדבר יביא לנו אושר ושמחה. בעלות על הטוב = בעלות על האושר. אנו מבינים מדוע אנחנו רוצים דברים טובים, אך אנו לא מבינים מדוע אנו רוצים דברים יפים שמתקשרים גם הם לאושר. מסקנה המרכזית של דיוטימה: הארוס הוא הרצון שיהיה לי טוב, ושהטוב יהיה לי לנצחי. כיצד אני אוכל לקיים את הדברים לתמיד? לפי דיוטימה אני אוכל לעשות זאת על-ידי קיום היופי שבהם. הנוכחות של דברים יפים גורמת לאל-מוות, ובעזרתם אפשר להוליד. סוקרטס מפרש את רעיון ההולדה (תינוק, יצירה, רעיון) במובן יותר מצומצם כהולדה של צאצא אנושי. אהבה אירוטית, כהצגתו, היא הפגישה שלנו עם היופי וזה הכלי שמאפשר לנו להביא צאצאים לעולם, ובכך להנחיל את עצמו לדורות הבאים - דבר שיוצר אלמוות. אושר הוא להחזיק דברים טובים לאורך זמן! - אך הזמן לוקח בעצמו את מה שהוא נותן. ברעיון ההולדה המתמשכת יש את מצבי הקטיעה, כאשר האב מת, או גם כאשר הילד עצמו ימות. גם בזמן כל דקה, כל שנייה, כל דבר מכחיד את עצמו ולא נמשך לאורך זמן. האושר האמיתי, לדברי דיוטימה, הוא דבר המצוי בקטגוריה של אל-זמניות.

• כיצד מגיעים לאל-מוות?

מה שאפלטון קורא לו הולדה מקרב אותנו לאל-מוות. סוקרטס חושב שבהולדה יש ביסוס של קשר ביננו לבין יישויות שמעבר לזמן שלנו - ליסודות הקבועים בעולם - לאידאות (על תורת האידאות של סוקראטס יש לקרוא בדיאלוג "פיידון"). היצירתיות, לדבריו, היא השגת האושר בדרג שונה וגבוה יותר.